סיפורה של נקודת איזון
את ישו מעולם לא ראיתי הולך על המים (נו אתם בטח מכירים את הסיפור בו ישו הלך על מי הכנרת בכדי להציל ספינה של מאמניו שנקלעה לסערה) – אבל את ג׳אנין אנטוני דווקא כן.
ג׳אנין אנטוני היא אמנית רב תחומית, הפועלת בשלל מדיומים (צילום, פיסול, וידאו ואומנות המיצג) ובעבודתה מטשטשת את הגבולות ביניהם. לפני כמה שבועות נתקלתי בעבודת המיצג (והוידאו) של ג׳אנין TOUCH: בה נראית האמנית מבצעת את הפעולה הבלתי אפשרית של הליכה על פני המים וליתר דיוק על קו האופק ונקודת החיבור שלו עם המים.
איך היא עשתה זאת? אקדים ואומר שבמקרה הזה אין המדובר בהתערבות אלוהית כלשהי, אלא בחודשים רבים של אימונים עד שהגיעה ג׳אנין לאיזון הנדרש להליכה על חבל דק. את החבל לקחה ג׳אנין לחוף הים המצוי אל מול בית ילדותה ומתחה אותו בדיוק בקו האופק – אותו קו אופק שהביטה לעברו פעמים רבות וחלמה להגיע אליו ולגעת בו. בסרטון נראית ג׳אנין הולכת על אותו קו אופק, הולכת על המים – תחילה מתנודדת בחוסר איזון ואז לפתע ממוקמת עליו ועל פני המים בדיוק מושלם – מתאחדת איתו רק לרגע, עד שמאבדת את האיזון שוב. וחוזר חלילה.
הסרטון הפנט אותי. בעודי מתבוננת בו, שמתי לב, כי בכל פעם שג׳אנין התאחדה עם קו האופק, מיד משהו בתוכי נרגע וחשתי שלווה פנימית שנובעת מהשלמות של המגע המדויק שלה עם קו המים. תחושה שהתפוגגה והתחלפה בתחושת ציפייה, מיד לאחר שאותו רגע מדויק עבר לו וג׳אנין התנודדה שוב – ציפייה שגרמה לי להמשיך ולשהות אל מול הסרטון בהמתנה לרגע המדויק הבא. כך, תוך כדי התבוננות נעתי בין תחושת הציפייה (ואפילו המתח) לשובו של אותו רגע מושלם לבין שלווה ורוגע כשזה התקיים שוב.
אינני יודעת אם ג׳אנין התכוונה לקרוץ בעבודתה לסיפורו של ישו ההולך על המים. הלכה למעשה בשני המקרים מדובר במובן מסוים בסוג של ״נס״ – רגע מיוחד, שהנו מעל ״המציאות״ או חוקי הטבע. ובעוד שישו הלך על פני רוחב המים ג׳אנין מצליחה ולו לרגע קט, לא רק ללכת על המים אלא לגעת ממש בקו האופק ולהתאחד עמו – עם אותו מקום רחוק שמסמל עתיד (וגם איזון). בעשותה כן (לתפיסתי), רומזת ג׳אנין באופן סימבולי על השאיפה הבלתי פוסקת לייצר עוד ועוד רגעים אלוהיים שכאלה (ואת תחושת האופוריה שנובעת מהם) וברובד נוסף יתכן שרומזת גם מה צריך לשם כך.
הרגע המושלם
לא אחת, במהלך העבודה והתהליכים בסטודיו צף ועולה הצורך או אף המרדף (הכמעט אינסופי יש לומר) אחרי רגעים בדיוק כמו הרגע שבו כף רגלה של ג׳אנין מונחת בשלמות על קו המים. רגעים שבהם כל מה שעשינו עד אליהם מתנקז לכדי דבר אחד מושלם - שהכל פשוט נופל למקום, שהכל פשוט מסתדר.
במובן מסוים כולנו שואפים להרמוניה, לסנכרון. אין כמו הרגע הזה שבו כל המרכיבים מתחברים כמו שעון שווייצרי. אז, בדיוק כמו תחושותיי במהלך הצפייה בסרטון, אנו מרגישים שלווים, שלמים, אנחנו ״בשמיים״ – אלוהיים ממש. אין זה פלא שאנו כמהים להרגיש כך שוב, חזקים מ״איתני הטבע״. אבל... ממש כמו בסרטון, הרגעים הללו קצרים. כי המציאות, נו איך לומר, גורמת לנו להתנדנד יותר מהר ממה שחשבנו. מייצרת שינויים אינסופיים. מה שהופך את המרדף הזה אחר אותו רגע מושלם ומדויק לבלתי פוסק וכמעט בלתי אפשרי.
העניין הוא, שלרוב אין אנו ערניים לשאיפה ולכמיהה הזו, ומתוך כך, לאופן שבו אנו מתנהלים מתוכה בקבלת ההחלטות והפעולות שלנו. חשבו לעצמכם – עד כמה למשל אתם מנסים לארגן, לנהל ולשלוט בכל סיטואציה? ועד כמה אתם מאפשרים לדברים לקרות? עד כמה אתם עסוקים בניסיון לייצר ו״לביים״ סיטואציות ואינטראקציות ולוודא שמה שיתרחש בהם יהיה בדיוק הדבר שאתם מעוניינים שיקרה? כמה אנרגיות אתם משקיעים בכך? אין ספק שכשאנו ״מצליחים״ בכך אנו מרגישים נפלא אבל מה קורה כשלא? ואילו הזדמנויות או אפשרויות הולכות לאיבוד בתוך כל זה?
ההרמוניה שבאיזון והאיזון שבהרמוניה
בואו נדבר רגע על הרמוניה. מקור המונח הרמוניה הנו מהמילה היוונית שמשמעותה צירוף. במיתולוגיה היוונית הרמוניה היתה בתם של אפרודיטה (אלת השלמות והטוהר שנחשבת לצנועה באלים) ולארס (אל המלחמה שמסמל גם אי סיפוק ושאיפה בלתי ניתנת לריסון). בתם של שני האלים הללו מסמלת השלמה של שני הפכים קיצוניים זה מזה.
הרמוניה נחשבת אלת הסדר, השליטה וההסכמה. היא נתפסת כמי ששולטת על סדר ושלווה בין אישית ומנהלת את האיזון הקוסמי בעולם.
״התאמנתי כשעה ביום. ואחרי כשבוע התחלתי להרגיש שאני מתחילה להכנס לאיזון. התחלתי להבחין שזה לא שאני מצליחה להיכנס במכוון ליותר איזון אלא שאני מצליחה להרגיש יותר בנוח ביציאה מהאיזון. ואז במקום להכנס ללחץ ולנסות הרבה יותר הצלחתי מתוך הנוחות לייצר את התנועה הנכונה עבורי ליצירת האיזון הנדרש לי וחשבתי לעצמי הלוואי והייתי יכולה לעשות את זה גם בחיים..״
איזון הוא מרכיב משמעותי בתהליך היצירה של ג׳אנין אנטוני. דרך החיפוש אחר האיזון הפיזי מגיעה ג׳אנין לתובנות אודות יצירת האיזון הפנימי ומקורותיו. כך, מספרת לנו ג׳אנין, כי היכולת ליצור את נקודת המגע המיוחלת עם המים ועם האופק (ואולי עם העתיד אליו היא שואפת) טמונה בנקודת המגע הפנימית שלה עם עצמה – האמונה בעצמה ביכולתה לשהות במצב של חוסר איזון, לקבל אותו. אין המדובר בניסיון לשלוט במציאות, אלא במוכנות למצוא את הדרך הנכונה לה במסגרתו כדי למצוא את האיזון האישי שלה הנדרש במצב (הרי האיזון שלה על החבל תלוי במשקלה, במנח גופה, בתנועתיות שלה וכו׳).
כאשר לא פחדה ליפול, כאשר הסכימה לקבל את עצם קיומו של חוסר האיזון, סמכה על עצמה והתמסרה למציאות ולתנודות שבה, או אז, אט אט, למדה לפעול מתוך סדר ושלווה בין אישית בסיטואציה, כזו הנכונה עבורה - והנה לכם סנכרון - בין התנועה שלה לבין שלל מרכיבי המציאות. הרמוניה.
זהו סיפורה של ג׳אנין מתוך תהליך היצירה שלה בעבודתה TOUCH והתובנות שנבעו ממנו – והאין זה בעצם נכון לכל אחד מאתנו?!
... נ.ב. 1: התהליך של ג׳אנין הזכיר לי את סיפורי האישי ביחס לרכיבה על אופניים. מרוב שפחדתי ליפול, נאחזתי חזק, ניסיתי לשלוט, הייתי נוקשה ואיך לא, נפלתי. חזק. הזכרון הזה מנע ממני לרכב במשך למעלה מ- 25 שנה. כן כן, רק בגיל 30 החלטתי שאני לא מפחדת ליפול יותר ובמילים אחרות, שאני מקבלת את העובדה שככל הנראה אני אפול. הקבלה הזו שחררה אותי ואפשרה לי להתמסר לרכיבה עצמה. אני לא יכולה לתאר את תחושת השחרור שחשתי כשפשוט רכבתי. התמזגתי. הפכתי להיות הדבר. (והאמת – בסוף לא נפלתי בכלל☺).
נ.ב. 2: הסיפור של ג׳אנין הנו דוגמא לעוצמת התובנות שנובעות מההתמודדות עם תהליך יצירתי. ולא זה ממש לא מנת חלקם של אמנים מנוסים. זה ממש קורה תמיד. גם בתהליכים בסטודיו.
מוזמנים ומוזמנות☺
Comments