קול קורא_edited.png
חיפוש

רגע של השראה # 11 - הרמת מסך: על תקווה, אופטימיות והאמת העירומה

סיפור אישי


לפני כחודשיים נסחפתי לתוך בינג׳. פרק אחד הוביל לשני ובסוף מצאתי את עצמי דבוקה לספה עד תום העונה האחרונה (למזלי מדובר היה רק בשלוש עונות). כבכל בינג׳ – בשלב מסוים הרגשתי קצת כמו בחדר המתנה. שהרי לא כל פרק מייצר את החיבור הרגשי לו אנו מחכים – שמזיז משהו בתוכנו. עד שמגיע פרק שבו זה קורה. וזה קרה. פרק אחד לפני תום הסדרה. שחיבר אותי לחוויית ילדות. שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה.

.....

שבוע הבא ימלאו 18 שנה לפטירתה של אימי.

אימי נפטרה ממחלת הסרטן.

אימי חלתה כשהייתי בת 10.

14 שנה לאחר מכן היא נפטרה.

כל תקופת נערותי והתבגרותי היתה בצל המחלה. ובמילים אחרות, בצל עננת המוות – הפחד ממוות.

....

מצאתי את עצמי על הספה מתבוננת בהם – קבוצת הורים שילדיהם מאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי, מתאספים לשיחה משותפת עם הפסיכיאטר המטפל - רגע לפני שהם נכנסים לביקור ראשון. הם יושבים שם. חשש מהול בעצב בעיניהם. הרופא פותח את המפגש בעליצות ומיד מדבר על כל כללי הביקור – מה מותר ומה אסור. לרגע, אחד מההורים מתחיל להביע חשש והרופא עוצר אותו ואומר: ״זה לא העיקר היום. העיקר זה ההתקדמות... והמצב של הילדים שלכם משתפר...״

ההורים מתבוננים האחד בשני. בשתיקה.

....

אימי היתה אישה חזקה. היא התמודדה בעוז ולא עצרה לרגע. המשיכה את חייה ואת התקדמותה המקצועית. יצאה ללמוד. נסעה לחול. עשתה הכל כרגיל. כך גם התנהלו החיים בבית. שום דבר לא נמנע ממני ומאחיי. לאימי היה חשוב - לשדר עסקים כרגיל. ולחיות כך. לא לתת לעצם המחלה וההתמודדות עימה לעצור אותנו.

היא התמקדה בעתיד. בהתקדמות. בעשייה.

העיניים נשואות תמיד קדימה.

עצירה והתבוננות זה בזבוז של זמן יקר – התבוססות חסרת תוחלת.

...

באמצע הביקור זוג יוצא החוצה בסערה. אני רוצה ללכת אמרה האחת. זוגתה ניסתה להרגיע, לתת סיבות והסברים להתפרצות שהתרחשה אך הראשונה לא רצתה לשמוע ואמרה – ״שוב את עושה את זה. מכסה, מסבירה, מרככת, אופטימית חסרת תקנה״. בשיחה פתוחה במשרדו של הפסיכיאטר עלה הצד האפל של האופטימיות: זה שיש בו מימד של העמדת פנים - שמייצר הכחשה של המציאות, שלא נותן מקום למורכבותה. זה שמבקש להרחיק את תחושת הפגיעות וחוסר האונים, דוחה אותה, ובכך מגביר את הבדידות והפחד. ובכך מעצים את אותה חוויה שממנה מבקשים להתרחק.

וה״אופטימית״? ״אני צריכה להיות אופטימית כי מישהו צריך להיות...״ היא אמרה.

...

Ann Ray - Eyes Shut פרט מהתערוכה


ואכן - הבית שבו גדלתי תפקד כמו כל בית רגיל אחר.

פשוט תחת אותה עננה - הפחד ממוות, על כל הרגשות שנלווים אליו.

והוא שם. הוא לא כאילו. הוא אמיתי.

גם אם לא מזכירים אותו או מדברים עליו...

כי לא היה מרחב לדבר עליו...


אימי היתה אישה חזקה. לפעמים היא נראתה לי כמו אשת הברזל. בלתי שבירה ובעיקר לא נגישה. אני זוכרת שמשהו בעוצמה שלה הרגיש לי לא אנושי. משהו בתוכי לא האמין לזה עד הסוף. והיה בזה משהו מפחיד, מבלבל ובודד.

מודל בלתי אפשרי.

...

שוב הם התכנסו. כדי לסכם את הביקור. ושוב התבוננו האחד בשני. בעיניהם עצב מהול בחשש. ״למה מישהו צריך להיות אופטימי? למה אי אפשר פשוט להכיר במה שקורה? שאל הפסיכיאטר בתחילת מפגש הסיכום. ״כשנפגשנו בבוקר קידמתי את התקווה בכל הכוח. וביקשתי מכם להתעלם מכל השאר. אופטימיות יכולה להיות רעילה כשהיא באה על חשבון האמת. והאמת היא שאף אחד מכם לא רוצה להיות בחדר הזה. לא רוצה להיות פה. ושום שיחת עידוד שאוכל לעשות לא תוכל להעלים את זה. אז בואו ננצל את הזמן והמרחב לאמירת האמת – האמיתית והאכזרית. זו שמפחיד לומר. כי התקווה האמיתית מגיעה מהאמת הזו...״


שתיקה. ואז - אחד אחד הם התחילו לחשוף ולשתף באמת של המציאות שלהם. הם אמרו בקול את מה שמפחיד להודות בקיומו וגילו, שהם לא לבד. שהרגשות הללו טבעיים לגמרי. מרחב חדש ומשותף נפתח. בשלב מסוים המצלמה התמקדה ב״אופטימית״. היא התקשתה לדבר. להרפות מהשליטה בעצמה. היא החזיקה את מילותיה ודמעותיה – כאילו שאם תרשה לעצמה לומר בקול רם הכל יתפרק. היא תתפרק. תסחף לתהומות שמהם לא תוכל לטפס למעלה...

....

כשראיתי אותה נפגשתי שוב עם אימי.

אבל הפעם עם הפחדים שלה. עם השבריריות שלה. עם הבדידות שלה.

נזכרתי בפחדים והבדידות שהיו גם שלי. אלה שלא הרשתי לעצמי לבטא אבל נכחו בכל. ואף שכילדה לא ידעתי לתת להם שם ומקום במציאות (כי לא היה מקום לכך) - היום במבט לאחור אני יודעת לזהות אותם בכל צעד ושעל.

אני לא הייתי חולת סרטן. אבל הייתי בת לאמא חולת סרטן (וכך גם אחיי).

כולנו הושפענו וההתמודדנו.


העוצמה של אימי היתה שריון. קודם כל בינה לבין עצמה. אבל גם בינה לביננו. כזה שלא אפשר לכולנו כמשפחה להתמודד יחד - רגשית. כזה שלא הכיר במציאות הזו כמציאות של כל אחד מאתנו ולהשפעתה הרגשית עלינו.

כך האופטימיות הזו, בודדה כל אחד מאתנו מעצמו ומהאחר – לא רק בהתמודדות הזו אלא בכלל. כי כשאין מקום לשיח רגשי: איך אפשר להודות בקיומם של קושי ופחד (בכל התמודדות בחיים) מול העוצמות שלה? כי הרי מה יכול להשתוות לזה?!.


Ann Ray - Eyes Shut פרט מהתערוכה


התקווה האמיתית, החוסן האמיתי, מתחילים מהאמת העירומה.


כולנו נפגשים בחיינו עם מצבים בהם אנו מרגישים שבריריים בפני המציאות. פגיעים, קטנים, וחסרי אונים. מצבים בהם אנו מרגישים שאנחנו מאבדים את עצמנו או דברים שחשובים לנו (או שאנחנו נפגשים עם זה דרך חוויה/סיפור של מישהו אחר שמשתף אותנו ומיד מפגיש אותנו עם עצמנו). זה מפחיד. ומבהיל. ומתוך רצון שלא להרגיש כך אנחנו מנסים לנתק מגע – אנחנו דוחים מעצמנו את האמת הזו וכל הרגשות הנלווים אליה. לרגע אולי מרגישים עוצמתיים. כשבעצם אנו פגיעים יותר. כי הניתוק הזה מבודד אותנו מעצמנו ומהסביבה. לוקח משהו מאתנו.


כשאנו מכירים באמת הפנימית ובכל מה שעולה מתוכה, כשאנו נותנים מקום לרגשות הקשים והשליליים ומדברים עליהם בפתיחות, אנחנו מנרמלים את החוויה ומפנים מקום: לעצמנו ולסובבים אותנו. כי גם הם חלק מהמציאות שלנו ומהתמודדות עמה (בכל מיני רבדים). נכון – אי אפשר לקחת לגמרי את תחושת הפגיעות והשבריריות. היא חלק מהקיום האנושי. אבל אפשר לבחור שלא להיות לבד ולגלות את העוצמות, אפשרויות ההתמודדות והתקווה שטמונות בשיח פנימי אמיץ, מחובר ומחבר והב״יחד״ שנובע ממנו.


תקווה, אופטימיות, ראיית היש הכרחיות ליכולת ההתמודדות שלנו. אך כשהן מגיעות ממקום בריא – שמכיר גם בחלקים הנוספים של החוויה. שמייצר מרחב שבו יש ביטחון פסיכולוגי להיות מי שאנחנו באמת.

וזה פוגש אותנו בכל מעגליי החיים והעשייה שלנו: בחברויות שלנו, בהורות שלנו, בזוגיות שלנו, בעשייה המקצועית שלנו (כמנהלים, בעלי עסקים, חברי צוות )... אי אפשר להתחמק - זה חלק מהחיים.


....

18 שנה מאז שנפרדנו ו- 32 שנה מהיום שבו היא חלתה. דמותה של ״האופטימית״ העלתה את אימי אל מול עיני.


כאשה, בוגרת ממנה ביום בו חלתה, אני רוצה לחבק אותה ולומר לה: מותר לך לדבר על הכל. את לא תתפרקי. את לא תפלי. זה בסדר. את לא לבד!

כאמא, אני רוצה לחבק אותה ולומר לה: זה בסדר לדבר איתם על הכל. זה בסדר להרגיש ולדבר על הרגשות שלהם ושלך. הם לא ינזקו מהאמת. הם חזקים יותר ממה שאת חושבת. כך תלמדי אותם לשתף ולהתמודד יחד. הם לא יהיו לבד!

וכילדה, אני רוצה לחבק אותה ולומר לה: הלוואי והיית נותנת לי להכיר ולהרגיש אותך יותר. כן את כל מי שאת. את האדם שאת. שהיית.


18 שנה מאז שנפרדתי מאימי.

18 שנה בהם המסתי את המחסומים הפנימיים וגם את אלה החיצוניים. אלה שהחלו להיווצר אי אז בגיל 10 והתעבו במשך 14 שנה.

18 שנה בהם התקרבתי יותר ויותר לעצמי ודרך זה אפשרתי לאחרים להתקרב אלי ולי להתקרב אליהם. באמת.

18 שנה בהם למדתי מחדש לתת מקום וביטוי לכל מה שאני חווה מרגישה. הכרתי את עצמי על כל חלקיי. למדתי לתת אמון בקולי ולהשמיע אותו על כל גווניו. וגיליתי את העוצמה הטמונה בזה. את האופטימיות. מתוך חיבור פנימי ומתוך חיבור אמיתי לסביבה.

אין זה מקרה שבחרתי בזה כדרך לחיים (וכמקצוע 😊).


כתמיד אשמח לשמוע מכם.ן – מה והאם נגע בכם.ן או השפיע עליכם.ן?

שלכם.ן, עדי




נ.ב 1. אני מודה שלא היה לי קל לכתוב את הטקסט הזה. ואני מודה על ההזדמנות להניח אותו כאן בפניכם ולכל מי שבחר לעצור, לקרוא, לחשוב ולהרגיש.

נ.ב.2 כתבתי כאן מתוך נקודת מבטי בלבד. אין לי ספק שמסעו של אבי שהיה עם אימי לכל אורך הדרך יציג נקודת מבט נוספת/שונה/אחרת.

161 צפיות6 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול