אני מפחדת לפספס את הרכבת.
אני מפחדת שפספסתי אותה כבר.
על המשפט הזה היא חזרה שוב ושוב במפגש בנינו.
תחילה שתקתי. אבל אז החלטתי לשאול:
רכבת לאן? – שאלתי אותה.
אני לא יודעת, היא ענתה.
להיות משהו. מישהי. אני.
אני מפחדת שפספסתי.
היא אמרה שוב.
....
היא מדברת ומנגינה מתנגנת בראשי. של אחד משירים האהובים עלי.
שיר שתמיד מייצר אצלי תחושה של חופש. שהכל אפשרי.
שיר שכולו נסיעה ברכבת - לצפון.
....
המצאת הרכבת הייתה חידוש טכנולוגי אדיר ששינה את תפיסות המרחק, הזמן והגבולות.
ואולי דווקא בגלל זה, כבר למן נסיעותיה הראשונות ב-1830, היא הולידה עולמות שלמים, מערכות יחסים, עלילות וסיפורים. הרכבת שיחררה את הדמיון והנפש לנוע במרחבים חדשים.
מה יש בה ברכבת?
אולי הקרבה לקרקע בשילוב תנועה עקבית ואחידה קדימה.
אולי היות זמן הנסיעה ברכבת כסוג של מרחב שהייה – מרחב שאפשר לבהות בו מהחלון, לחלום בהקיץ, להתבונן, לחשוב.
אולי עצם המפגש עם דברים חדשים – הנוף מהחלון, האנשים שבאים והולכים
ואולי זו עצם ההבטחה – להגעה ליעד כלשהו, לתחנה, למציאת דבר מה....
לכן אין זה פלא שאף אחד מאתנו לא רוצה ״לפספס את הרכבת״ – את ההזדמנות הזו להגיע לתחנה כלשהי, איי שם בנקודה במרחק, בסוף המסילה, נקודה שיש בה סוג של הבטחה- למימוש.
....
Hannah Cauhepe for Unplash קרדיט
״סעי לבד, צאי לדרך, קחי רק תיק עם כמה בגדים/ יש רכבת עוד היום, רק את והנוף שמתחלף/ צאי מוקדם, שתספיקי ויהיה לך זמן לחשוב/ את חולמת על המים, על החוף יהיה לך טוב/ צאי מחר, אל תודיעי לאף אחד אין זכות עלייך/ תרוקני את הראש ממחשבות מיותרות
תגלי איך האוויר מחוץ לעיר מרגיש אחרת/ להגשים לא מאוחר, עוד לא מאוחר לך/ קחי ת'זמן שלך...״ אם את רוצה מתוק/לכי הכי רחוק/ את לא צריכה לחשוב עלי את לא צריכה לחשוב עלי...״ (אסף אמדורסקי - רכבת לצפון, מתוך האלבום ״הרי את״)
רכבת לצפון הוא חלק מאלבום שירים שמדבר על פרידה. על פני השטח השיר הוא שיר שבו בן זוג מעניק חופש לפרטנרית שלו: קחי תזמן הוא אומר לה, תתרחקי – את לא צריכה לחשוב עלי, לאף אחד אין זכות עלייך – יש לך את כל החופש בעולם לבחור אחרת כל פעם מחדש.
אך ישנו רובד נוסף בשיר הזה. רובד שמדבר על חופש פנימי: על רשות פנימית שהיא מעניקה לעצמה – לקחת את הזמן, לחקור, לבדוק ולהחליט אחרת. אם נתבונן על זה כך אז נבין שהשיח בשיר אינו בהכרח בינה לבין בן זוג חיצוני אלא בינה לבין עצמה. בין הקולות השונים בתוכה.
חלק מהקולות הדומיננטיים בתוכנו הם קולות שהפנמנו לתוך עצמנו עוד מהילדות – אלה שמתוכם אנו בונים את תפיסת העצמי שלנו, את מה ש״נכון או לא נכון״ ואת הציפיות מעצמנו שלאורם אנו מתנהלים ומקבלים החלטות. זאת אומרת שלתוך הדיאלוג שלנו עם העולם ומערכות היחסים המשמעותיות שלנו אנו ממשים את אותן תפיסות מופנמות לגבי מה אמור להיות ומי אנחנו אמורים להיות במסגרתם.
השיח הפנימי עם עצמנו כרוך לעיתים בקונפליקט בין התפיסות הללו לבין הרצונות האמיתיים שלנו, שיח שכרוך בשאלת המוכנות שלנו להיפרד מהתפיסות הללו. לצמצם את חלקן או לשחרר אותן כדי להיות אנחנו.
״אם את רוצה מתוק/לכי הכי רחוק/ את לא צריכה לחשוב עלי את לא צריכה לחשוב עלי...״ השיח בינה לבין עצמה הוא על ההחלטה לעלות ל״רכבת לצפון״ ולהתרחק מאותן תפיסות, לשחרר את עצמה מהן, כדי להגיע למתיקות של להרשות לעצמה להיות היא - כי לאף אחד (לאף תפיסה מופנמת) אין בעלות עליה. והרכבת היא סימבול לאותה מוכנות להיות בתנועה פנימית, במסע לעבר הצפון (המצפן) האישי שלה.
וכשהיא תהייה על הרכבת, הנוף הוא שהופך לעיקר.
....
״לראשונה בחייו חווה אדם הבא במגע עם כוחות כבירים את עוצמתו המטלטלת נפשות של המסע, שבהינף יד יכול לקרוע מעלינו את הקליפה הקשה של ההרגל ולהחזיר שוב את הליבה החשופה, הפורייה, אל היסוד הזורם של השינוי״ כך מתאר שטפן צווייג בספרו הנערה מהדואר את מסעה של נערה אל עבר אפשרויות חדשות. מסע שמתחיל – איך לא, בנסיעה ברכבת.
Anna martin for Unplash קרדיט
החיבור של הנערה אל עצמה לא התרחש מיד, שהרי כשעלתה על הרכבת עוד עמדו לנגד עיניה ומחשבותיה התפיסות עמן יצאה אל הדרך. אך ככל שהרכבת התקדמה במסעה, והנערה התבססה בשהותה באותו מרחב חסר הזמן של קרון הרכבת, כך הרפתה ואפשרה לעצמה להתמסר יותר ויותר למה שהגיע אליה במסע - אל הנופים החדשים ואל האנשים שפגשה בדרך אשר עלו וירדו בתחנות. אט אט קילפה את קליפותיה ואפשרה לעצמה להרגיש אחרת. ומשהו חדש התעורר בקרבה.
מסע תמיד כרוך בפרידה: מאדם, מעשייה, ממקום.
אך פרידה אינה בהכרח חיצונית. פרידה היא לפני הכל מסע פנימי - מהמשמעות והמרחב שאלה תופסים בתוכנו – בדיאלוג הפנימי בינינו לבין עצמנו וביחס למי שאנחנו בעולם [זאת אומרת שאנו יכולים להשאר באותה סביבה אך להפרד מתפיסות פנימיות המשפיעות עלינו במסגרתה וההפך הוא גם נכון – אנו יכולים ליצר שינוי חיצוני ולא להצליח להפרד ממה שבאמת הכביד עלינו].
פרידות קשות לנו. בייחוד כאלה שכרוכות באופן שבו אנו תופסים את עצמנו וזהותנו. מאחר ובכל פרידה יש אלמנט של מוות – של גדיעת המוכר. מוות מייצר חלל. ריק. והריק הזה מפחיד. אנו מרגישים בו חשופים, חסרי אונים, כואבים.
אך הריק הזה הוא מרחב. כמו קרון הרכבת. ואם נסכים לשהות בו באמת לאורך זמן (ולא נרד, מתוך פחד, בעצירה הראשונה שבדרך) אט אט נשיל את הקליפות של מה שאנו רגילים ונתחיל לגלות בריק הזה דברים חדשים – בתוכנו ומחוצה לנו. כאלה שלא היינו מגלים אילו היינו בוחרים להשאר על הרציף - אילו היינו נמנעים מלהשיל את מה שמכביד על תנועתנו הפנימית.
כדי ליצור משהו חדש בתוכנו אנו צריכים להפרד מהישן שאינו הכרחי. לפנות מקום.
פרידה היא דבר כואב. וכך גם לידה.
והחיים שלנו מלאים בשניהם.
בכל רגע.
....
Tom Dahm for Unplash קרדיט
עיסוק בפרידות מלווה אותי במכלול העשייה בסטודיו. בכל פעם שהנושא הזה צף ועולה אני נזכרת ברגע הזה שבו נפרדתי משני פסלים ענקיים שעליהם עבדתי במשך כמה חודשים. באותה העת עבדתי בבית ולמותר לציין שהם תפסו מקום רב – פיזי ורגשי. לאחר שהצגתי אותם חשתי שלא אוכל להחזיר אותם הביתה. זה היה הרגע בו החלטתי להפרד מהם – אחד השארתי כפסל סביבתי ואת השני זרקתי. ההחלטה היתה קשה וכואבת. בכל זאת – הם נבעו ממני. אך היה בה גם אלמנט של הקלה. ואכן הבחירה לשחרר אותם פינתה מקום לדברים חדשים. החלל שנוצר התמלא שוב ממקום חדש. היכולת להפרד מיצירה ומההזדהות עמה היא חלק בלתי נפרד מהתהליך: היא מעניקה לעבודה הספציפית משמעות חדשה בעולם החיצוני והפנימי ומאפשרת היווצרותם של דברים חדשים מאותה הנקודה בתהליך הרחב יותר.
כך זה בכל תהליך יצירתי. וכן – כך זה גם בתהליך היצירתי או במסע של החיים עצמם.
....
אני מפחדת לפספס את הרכבת. היא אמרה.
רכבת לאן? – שאלתי אותה.
אני לא יודעת היא ענתה.
את כבר על הרכבת – עניתי לה.
כאן ועכשיו. וכל יום.
את כבר בחרת. ועכשיו -
את רק צריכה להרשות לעצמך לפקוח עיניים
ולהיות פתוחה למפגשים החדשים שמתרחשים עליה
להרשות לעצמך להרגיש ולחשוב מתוך כל אלה
ולסמוך על עצמך שתפעלי כל פעם זה קצת אחרת...
נכון היא אמרה לי. אני לא יודעת מה יהיה.
אבל האמת אני נרגשת. אני באמת בחרתי.
התחבקנו חיבוק אמיץ.
וכל מה שנותר לי זה לרדת כי הגענו לנקודת עצירה
ולנופף לה לשלום מהרציף בעוד הרכבת שלה ממשיכה במסעה.
...
וברוח הימים הללו (ובכלל) - תרשו לעצמכם.ן להפרד, להשיל ולפנות מקום
ואיך תדעו מתי להשיל? ממה להפרד?
אם תקשיבו לעצמכם.ן פשוט תדעו. ותרגישו (לעיתים פיזית ממש - התקיעות הזו, מכירים.ות?!).
ואם אתם.ן צריכים.ות עזרה – אני כאן😊
וכתמיד אשמח לשמוע מכם.ן – מה והאם נגע בכם.ן או השפיע עליכם.ן?
שנה טובה וחתימה טובה
שלכם.ן, עדי
נ.ב. הדיאלוגים מתוך תהליך סדנאישית שהסתיים רגע לפני השנה החדשה והיווה השראה אמיתית.
Comentarios