שבועות שאני עומדת ומקלפת
עגבניה עגבניה.
הרבה עגבניות עברו תחת ידיי בשבועות האחרונים
כחלק מתהליך יצירתי - של דימוי אחד ויחיד
שצריך זמן, דיוק, העמקה.
מעצבן לעיתים אבל - זה חלק מהעבודה.
ואני מקלפת
עוד עגבניה ועוד אחת
והקילוף הזה שהצריך ממני הכנה, ריכוז ודיוק, הפגיש אותי כן כן גם עם לא מעט תסכול
ובין לבין כלל בתוכו גם רגעים של שוטטות מחשבתית,
של חיבור בין העבודה עם החומר הפיזי להבנה מעמיקה של תהליכים פנימיים.
...
כל עגבניה מתקלפת אחרת. אין עגבניה שדומה לאחותה.
גם אם נדמה שכולן דומות. טוב נו, הן שונות.
לכל אחת המרקם שלה, הצבעוניות ורמת הבשלות
וכל אלה, משפיעים על קלות ואופן ההתקלפות: האם הקליפה תפרד בשלמותה או אולי חלקים חלקים? האם היא תדבק או אולי מספיק מגע קל בכדי להסירה? איזה סוג של מגע - האם חיתוך קל או אולי גירוד או אולי בכלל רק לחץ קטן עם כרית האצבע בכדי לייצר הפרדה?
ועד להיכן תיתכן ההתקלפות - עד איזו שכבה? כן כן, מה שאנו רואים כקליפה אלה בעצם קליפות
ומתחת לזו הראשונית יש עוד מספר שכבות.
ובכדי להגיע למקום הרגיש ביותר, כזה שבו הצבע עמוק והעורקים והנימים חשופים ומבלי לפצוע או לפגוע בצורה - עלינו לעבור דרך, כשכל שכבה דקה ועדינה יותר מקודמתה.
תוך כדי מלאכת הקילוף, נזכרתי באמירה של המשורר האהוב עלי מתוך שיחה בפודקסט (שלצערי אינני זוכרת את שמו):
״הטבע ברור (אם תרצו ברור לעצמו וברור לאחרים)
הוא לא מתנצל או מסביר את עצמו
הוא מה שהוא
כמות שהוא
על תהליכי ההשתנות שבו - שמתרחשים כל העת בתהליך טבעי, כחלק מעונות השנה.
העץ (הוא אמר בחיוך) אינו אומר לעצמו שהיה רוצה להיות משהו אחר או לעבור את התהליכים בקצב אחר או באופן אחר. הוא הוא. כמות שהוא.
וכך כל מרכיבי הטבע פועלים אחד לצד השני ומשתלבים יחד ואחד עם השני - כמות שהם.
הנוכחות הבהירה והברורה הזו עוצמתית, יש בה את האיכות הבסיסית של קבלה - עצמית״.
אין זה פלא שאנו פונים לטבע כדי להתחבר אל עצמנו - מ״אמבטיות ירוקות״ או ״הליכות קשובות״ ועד טיול מאתגר יותר או פחות. ואין זה פלא שהטבע מהווה מקור להשראה רבה.
שהרי, אנחנו חלק מהטבע. אנחנו בעצמנו טבע (על תהליכי ההבשלה והצמיחה והמחזוריות שבהם).
שהייה בטבע, בתוך מרחב שיש בו את השקט הבטוח של קבלת דבר מה כפי שהוא - מחברת אותנו פנימה לאותה החוויה העוצמתית, המקרקעת, הבהירה, המרוממת ומלאת האפשרויות של קבלת הנוכחות שלנו כפי שאנחנו, באותו רגע נתון - פיזית ורגשית.
וזוהי ההתחברות לתוך עצמנו. וזהו מקור ההשראה.
כי קבלה עצמית - היא מרחב פתוח ועמוק;
היא מרחב של ראיית הדברים נכוחה;
של הכרה בתהליכים הטבעים שאנו עוברים (כי גם אנחנו מתפתחים עם עונות השנה) ושל מי שאנחנו במסגרתם.
מרחב פורה של אפשרויות.
לכל אחד ואחת בדרכו/ה. על פי בשלותו/ה.
...
כל עגבניה מתקלפת אחרת. אין עגבניה שדומה לאחותה.
לכל אחת המרקם שלה, הצבעוניות ורמת הבשלות
וכל אלה משפיעים על קלות ואופן ההתקלפות.
וההתקלפות עצמה מרובת שכבות - מה שאנו רואים כקליפה אלה בעצם קליפות.
ובכדי להגיע למקום הרגיש ביותר, כזה שבו הצבע עמוק והעורקים והנימים חשופים ופועמים מבלי לפצוע או לפגוע בצורה, עלינו לעבור דרך - כשכל שכבה דקה ועדינה יותר מקודמתה.
וכך ממרקם למרקם, מקילוף ועוד קילוף - מצאתי את עצמי מבינה ולומדת עוד יותר להקשיב, להכיר ולכבד את מה שנכון לכל עגבניה שעוברת תחת ידי.
ומחשבותיי נדדו אל התהליכים שלי ושל מי שאני מלווה בסטודיו.
גם אנחנו חלק מהטבע, וכמו העגבניות
מתקלפים - כל אחד ואחת אחרת, בדרכו/ה, ובקצב ההבשלה שלו/ה.
ותאמינו לי - אי אפשר לזרז, אפילו לא במים רותחים - ניסיתי:). זירוז באמצעים מלאכותיים (כי הזמן דוחק ורוצים תוצאות וכמה שיותר מהר) הנו מוגבל במקרה הטוב ומותיר חותם - כזה שאינו בהכרח רצוי, במקרה הטוב פחות.
אז מה כן?
לקבל - את מי שאנחנו בתוך התהליך
ולהבין שקילוף (משמעותי, שאינו פוצע ושמאפשר השלה לקראת צמיחה והתפתחות)
זקוק ל: עדינות המגע, הקשבה
איטיות
סבלנות
הבנה.
כך מקלפים עגבניה - ומותירים אותה חשופה, פועמת, בוהקת
ושלמה
יפייפיה
מעוררת השראה.
וכך גם אנחנו.
כתמיד אשמח לשמוע מכם.ן – מה והאם נגע בכם.ן או השפיע עליכם.ן?
עד הפעם הבאה,
שלכם.ן, עדי
נ.ב. מבטיחה לשתף את הדימוי כשעבודתו עליו תגיע לסיום. גם שם יש לי עוד דרך.
Comments