תנועה מתרחשת בעולמנו בכל רגע נתון. לעיתים נדמה לנו שתנועה נובעת מתזוזה אקטיבית, מהחלטה מודעת לנוע ולהניע. אך תנועה מתקיימת גם ללא כל אלה. היא קיימת בתאים בגופנו שמתחדשים ללא הרף. היא מתקיימת בפעילות המוחית שלנו שמייצרת קשרים והקשרים חדשים. היא מתקיימת בעצם הנוכחות שלנו בעולם ולא פחות חשוב מזה בעצם הדיאלוג שלנו עמו - כי גם ברגעים שאנו לא שמים לב, שאנו לכאורה לא עושים דבר – אנו סופגים, קולטים, מכניסים פנימה את רשמי העולם מעבדים אותם ופועלים מתוך מה שרשמים אלה יצרו בעולמנו הפנימי. מושפעים, משפיעים וחוזר חלילה.
אז למה לעיתים אנו מרגישים תקועים? סטגנטיים? כאילו אנו עושים את אותו הדבר באותו האופן? הרי תנועה משמעותה תזוזה... התפתחות.... ובכן – תנועה היא לא לינארית. היא ספיראלית. אנו רגילים לחשוב על תנועה במונחים של ״אני רוצה להגיע מנקודה אחת לאחרת״ – אבל זה לא עובד ככה. אנו לא יכולים לשלוט בתנועה באופן כזה, כי אז אנו מצמצמים אותה (ולמעשה את עצמנו) באופן שלא מאפשר לנו גילוי של חדש – בתוכנו ובסביבה. אני רוצה להציע לכם נקודת מבט אחרת. כזו שמרחיבה את נקודת המבט שלכם.ן לגבי התנועה הפנימית שלכם.ן, למה שפשוט קורה באופן טבעי.
וכאן אני רוצה להכיר לכם את הסדרה MOVE. נפגשתי עם הסדרה הזו לפני כשנה, בתקופה שבה כולנו נענו מסגר לבידוד לעוד סגר. תקופה שבה חשנו שיכולת התנועה שלנו מוגבלת. הסדרה, מביאה את סיפורם של חמישה רקדנים ורקדניות ממדינות שונות (גם ישראל) שהם פורצי דרך. מה שמשותף לכולם מעבר לאמביציה, להשקעה ולתחושה שהם חייבים לרקוד, הוא האופן שבו תנועה משמשת עבורם כמקור לחקר של עצמם. תנועה היא לא ״ריקוד״ – ריקוד הוא ביטוי מסוג מסוים של התנועה. התנועה היא משהו רחב הרבה יותר. אחד מהדברים שתפסו אותי יותר מכל הוא משפט שאמר ג׳ון בוגז בפרק הראשון:
״... ממש חשבתי איך המוזיקה מזיזה אותי ולאן המוזיקה לוקחת אותי. אז הייתי מקשיב לחלק מהשירים האלה, שירי הבלט האלה, שהיתה להם מנגינה יפה, עדינה, חלקה ואלגנטית, והייתי מנסה להבין מה אני רואה בזה? איזה סיפור זה מספר? הייתי עוצם עיניים ורואה צבעים שונים. הייתי רואה שהצבע של הפסנתר הוא כחול וחלמתי על הצבעים והתדרים השונים האלה וממש רואה איזה רגש הייתה המוזיקה הזו. זה היה או כחול, או שזה היה אדום עמוק או שזה הפך לסגול עמוק... אז ממש ראיתי את הצלילים הללו ורציתי לחקור את זה...״
ג׳ון מספר לנו כיצד הוא אפשר לעצמו מרחב של שוטטות, של חקר, של גילוי. המפגש עם הסאונד החיצוני לא נשאר כמות שהוא, אלא הפך למרחב בו מתרחשת תנועה: ג׳ון, אפשר לעצמו לשאול שאלות ולהעמיק, לתת לחושים להוביל אותו, לספר לו סיפור, לא מילולי אלא צבעי, חומרי. ומשם זה התגבש למילולי שהתגבש לצורת ביטוי מסוימת. שהפך למשהו חדש בעולם.
זוהי נקודת המבט שאליה אני מתכוונת - כזו שמכירה בכל מפגש עם המציאות כדיאלוג, כהזדמנות לשאול את עצמנו: מה הסאונד שמשך את תשומת ליבי, השיר שגרם לי להרגיש בעוצמות, הזכרון שפתאום קפץ לי, הריח שנמצא מסביב וכו׳ – איזה סיפור הוא מספר לי – קודם כל על עצמי. איזה נוכחות יש לו? צבע? צורה? ומה זה אומר? מרביתנו לא מורגלים בשהות בנקודת המבט הזו, זה נראה לנו כמו בזבוז של זמן. אבל מחקרים הוכיחו שזה בדיוק ההפך – שתהליך מחשבתי שכזה טמון בתוכנו והכרחי לנו. כשאנו ערניים לסוג כזה של חקר אנו מאפשרים גילוי, מחברים את הנקודות אחרת, פועלים מתוך הבנה עמוקה יותר של מי שאנחנו ומרחיבים את התנועה שלנו בעולם וכן גם את מה שנובע ממנה.
יש לכם מחשבות על תנועה? שתפו אותי בקליק, ו
אם גם אתם.ן רוצים.ות לייצר תנועה אחרת וחדשה בחיים שלכם.ן אני מזמינה אתכם.ן להגיע לסטודיו קולקורא לסדנאישית או סדנא קבוצתית ולעבור תהליך גילוי והרחבה של התנועה שקיימת בכם.ן מאז ומתמיד...