וכך מצאתי את עצמי יושבת במרפסת
באמצע הבלאגן והרעשים שמסביב
עוצמת עיניים, מתמסרת לחמימות השמש החורפית על פניי
נחה.
ולא - אינני מתכוונת למנוחה פיזית (כזו שלעיתים על פניו נראית כמנוחה אמיתית).
אלא למנוחה פנימית.
לנחת.
לשקט.
ומתוך השקט הגיעו (סוף סוף) המילים שגרמו לי להדליק את המחשב ולכתוב.
...
כבר למעלה מחודש שאני במנוחה.
השנים האחרונות היו מלאות ועמוסות בעשייה - כמעט ללא הפסקה.
עשייה משמעותית עבורי. כזו שממלאת אותי. שמגיעה מתוכי. שדוחפת אותי פנימה וקדימה.
אך החודשים האחרונים הפכו לעמוסים ביותר בכל המעגלים. מסיבות טובות ונכונות: כאלה שקשורות בתהליכי גדילה, התפתחות, העמקה, יצירה, השתנות והתבגרות.
ותהליכים- אתם כבר יודעים - מלאים גם באתגרים. בכאבי גדילה. מצריכים השקעה.
ואני, מתוך האינרציה של העשייה לא הקשבתי. או אולי פחדתי להקשיב. שאולי זה קצת יותר מידי.
אז הגוף החליט בשבילי. וחליתי - בשפעת - לא משהו חמור חלילה וחס אבל כזה שכפה עלי לעצור. ממש.
זה קרה בתקופה שבה הרבה התחלות ופוטנציאליים מצויים על השולחן: בהתפתחות וקידום העשייה בסטודיו, ובהתפתחות שלי כאמנית - רעיונות, כיוונים יוזמות. ואני - לא יכולתי נפשית ופיזית לקדם דבר. לא הצלחתי למצוא את הכוחות לכך. אפילו לאחר שהחום ירד, קולי חזר אלי וכאבי הגוף של השפעת עברו. פשוט לא מצאתי את האנרגיה לעשות. לא מצאתי את הכוח להתחיל: להדליק את המחשב ולהיות נוכחת ברשתות; לדבר; להפגש; לגעת באנשים או בחומרים. לא מצאתי את המילים.
כבר למעלה מחודש שאני כאילו במנוחה. למה כאילו?
כי זה שהגוף ״במנוחה״ לא אומר שכך גם הנפש. והנפש - נאבקה. לא הסכימה לקבל את המצב. ועשתה הרבה רעש. והמאבק הפנימי הזה (שכלל שיח פנימי סביב פחדים, אשמה, ביקורת וכו׳ וכו׳) היה קשה וגבה אנרגיה - זו היתה עבודה.
לאט לאט השיח הפנימי השתנה והרעש של המאבק התחיל לפנות מקום לסקרנות ולסימני שאלה. כאלה שגרמו לי לשאול את עצמי - ממה אני באמת מפחדת? האם הפחדים הללו נתמכים במציאות הנוכחית או שמדובר בתפיסות וסיפורים שהתרגלתי לספר לעצמי? מה באמת חשוב לי לעשות? היכן אני באמת רוצה להשקיע את הכוח היצירתי שלי? היכן באמת חשוב לי להיות נוכחת ואיך?
השאלות הללו גרמו לי להתבונן על אופן העשייה שלי. לבחון מה אני באמת צריכה כדי לממש את מה שחשוב לי בדרך שנכונה עבורי והאם הסביבה כפי שאירגנתי עד היום תומכת בכך - או שאולי דווקא משעבדת אותי בדיוק למה שלא נכון עבורי? ועל מה אני צריכה לוותר ומה אני צריכה להוסיף (אם בכלל)?
השאלות הללו הובילו אותי להחלטות. שחררו אותי. אוויר חדש נכנס. כזה שמאפשר לאנרגיה חדשה להתחיל להצטבר. כזה שמאפשר לי לפעול מתוך שקט שבו אני מרגישה את הפעפוע שמתוכו מתחילה להרקם עשייה במינונים ובדרך שנכונים לי - מתוך התמקדות ובהירות אמיתית. מתוך מנוחה. והנה - כמה כיף וממלא עבורי לכתוב לכם.ן את המילים הללו בטבעיות גמורה.
...
במהלך התקופה הזו, כשלא יכולתי ליצור דבר והמילים לא הגיעו פניתי לכתיבתו של המשורר האהוב עלי - David Whyte. גיליתי בספרו CONSOLATIONS את מילותיו בנוגע למילה Rest. כשניגשתי היום שוב לטקסט הזה הבנתי עד כמה מילותיו היו מחוברות לתהליך הפיזי והרגשי שעברתי בשבועות האחרונים ועד כמה למדתי מהתהליך הזה. לכן אני מביאה את מילותיו כאן לפניכם.ן בתרגום חופשי שלי (בליווי צילום של הטקסט המקורי).
Rest (מנוחה)
מנוחה - היא השיחה בין מה שאנחנו אוהבים לעשות לבין איך שאנחנו אוהבים להיות. היא מהות הנתינה והקבלה; מצב של חזרה והיזכרות: דרך הפיזי, הפסיכולוגי, האינטלקט והדימיון.
לנוח פירושו לוותר על הרצון האינסופי, להרגיש משמעותי דרך פידבק חיצוני, כמניע העיקרי של המאמץ להשגת עוד ועוד מטרות שנקבעו מראש. לנוח זה לוותר על הדאגה ועל התחושה שמשהו לא בסדר עם העולם אלא אם כן אנחנו שם כדי לתקן את זה; לנוח זה ללכת אחורה, מילולית או פיזית, ממטרות חיצוניות ולהתמקד פנימה, לא לעבר מטרה מצומצמת וסטטית הכוללת מצב מדומיין של שקט מושלם, אלא למצב פנימי של תנועה טבעית.
ברמתה הבסיסית, תבנית המנוחה היא התנועה הטבעית של נשימת הגוף, הנתינה והקבלה האוטונומית המהווה את הבסיס ואת המדד של החיים עצמם. אָנוּ נחים כאשר אנו מאפשרים את חילופי דברים הטבעיים, הדינמיים וחסרי המאמץ בין מה שנמצא בפנים למה שנמצא בחוץ; כאשר אנו מצויים בשיחה מסקרנת בין הפוטנציאל הטמון בדמיוננו לבין האפשרויות להפוך את הדימוי הפנימי הזה לממשי בעולם;
כשאנחנו נותנים ולוקחים בצורה קלה ובסיסית, אנחנו הכי קרובים לעצמי האותנטי. ואנו הכי קרובים לאותו עצמי אותנטי כשאנחנו הכי נחים. מנוחה איננה פינוק: זה להתכונן לתת את המיטב מעצמנו ואולי, הכי חשוב, להגיע למקום שבו אנחנו מסוגלים להבין את מה שכבר ניתן לנו.
במצב המנוחה הראשון ישנה תחושה של עצירה, של ויתור על מה שעשינו או איך שהיינו; במצב השני נמצאת תחושת החזרה לאט הביתה, המסע הפיזי אל הגוף עצמו; במצב השלישי יש תחושה של ריפוי וסליחה עצמית ושל הגעה; במצב הרביעי, נמצאת חוויית הנתינה והקבלה והיכולת להתענג על שניהם; במצב החמישי נחוש תחושת מוכנות ונוכחות מוחלטת, תענוג וציפייה מהעולם על כל צורותיו; תחושה של המפגש הטבעי בין פנימי לחיצוני - נתינה וקבלה המתרחשים בתנועה ספונטנית אחת.
חוויה עמוקה של מנוחה היא פרספקטיבה שמתוכה אנו מסוגלים להתבונן ולתפוס את התממשות העבודה שלנו ומערכות היחסים שלנו ולהיות מוזנים מעצם הנוכחות בכל אלה. מנקודת מבט זו נוכל לנוח תוך כדי הכנת ארוחה גדולה, תוך כדי טיפוס על ההר הגבוה ביותר או ישיבה בבית מוקף בכאוס של משפחה אוהבת. כאשר אנו במצב של מנוחה, אנחנו מוכנים לעולם אבל לא מוחזקים בן ערובה על ידו; כשאנו נחים, אנחנו שוב דואגים לדברים הנכונים ולאנשים הנכונים בדרך הנכונה. במצב של מנוחה אנו מקיימים מחדש את המטרות שהופכות אותנו ליותר נדיבים, יותר אמיצים, יותר מזמינים.
הטקסט המקורי והמלא של David Whyte:
ולפני סיום, אנצל את שרידי אבק הכוכבים של פתיחת שנת 2023 (אנחנו עדיין בשבוע הראשון של ינואר;)) כדי לאחל לכל אחד ואחת - התמסרות פנימית למנוחה. כי מנוחה היא לא איזו עצירה רגעית - בתוך היום יום - אלא היא הרבה מעבר לכך - היא תפיסה. מצב תודעתי - של עשייה מתוך פשטות ודיוק פנימי. של הענקה וקבלה טבעית - לעצמנו ולסביבה.
וכן - לפעמים אנחנו צריכים את העצירה הפיזית של ממש כדי להזכיר זאת לעצמנו ולהתחבר לכך מחדש. אז תעניקו את זה לעצמכם.ן. היי…אפילו סופרמן צריך מנוחה לפעמים 🙂
כתמיד אשמח לשמוע מכם.ן – מה והאם נגע בכם.ן או השפיע עליכם.ן?
עד הפעם הבאה,
שלכם.ן, עדי
נ.ב. בתמונה - סופרמן שעצר רגע לנוח, מתוך אלבום משפחתי האישי:)