אני צריכה. צריכה לעשות את זה כמו שצריך. צריכה לדייק, לתקן, להביא את זה לכדי מימוש…
צריכה.
כי כבר התחלתי, אז עכשיו אני חייבת לסיים.
כי זה חלק מתהליך.
עקביות. היא חלק מתהליך.
וכן, גם מאמץ.
צריכה.
אפילו שאני כבר לא בטוחה למה ולשם מה.
אפילו שהאמת היא שאני כבר לא רוצה.
ולמה אני לא רוצה? למה לא בא לי יותר? כי קשה לי? כי אני לא ״מצליחה״? איפה העקביות הזו שאני מדברת עליה מעל כל במה? ככה אני מוותרת לעצמי?
טוב נו, אתם יודעים שזה לא. כי הנה הוא - התצלום כאן לפניכם. במלוא הדרו.
והוא נוצר והתרחש בדיוק ברגע הנכון.
אבל כל אלה, המחשבות האלה, היו שם כחלק מהתהליך. מהתמודדות. מהדרך.
...
הרעיון לצלם את ערימת העגבניות החשופות הגיע לכאורה במקרה. אני אומרת לכאורה כי אנחנו כבר יודעים שמה שאנחנו עושים ״במקרה״ או מבלי שאנו מבינים עד הסוף, הוא מידע שטרם הספיק להתנסח (שמגיע אי שם מהמעמקים שלנו עצמנו ובא לגלות לנו עוד משהו, לפתח עוד מימד)....
הרעיון לצלם את ערימת העגבניות החשופות הזו התעורר באוקטובר האחרון, כשהתנסיתי בצילום של טבע דומם. אספתי כל מיני חומרים אורגניים לצילום (שחלקם הפיצו ריחות מאתגרים במיוחד) כאשר לפתע נזכרתי בקינוח מדהים שאכלתי בפריז כמה חודשים קודם לכן.
מה היה כל כך מדהים באותו קינוח בבית קפה שיקי באחת מסמטאות פריז, תשאלו. ובכן, מעבר לטעם האלוהי המראה של הקינוח לא עזב אותי. אפרסקים קלופים מבושלים עם רוטב שוקולד. הצבעוניות והמרקם שלהם היה מהפנט ביופיו והזכיר לי בשרניות, גוף ובין ביס לביס לא יכולתי להפסיק לצלם. אני זוכרת שלרגע התלבטתי אם בכלל לאכול את הקינוח (מזל שביתי קראה אותי לסדר, כי כאמור הטעם היה אלוהי לא פחות).
הרושם של המראה הזה נטמע בי. הבשר שאינו בשר. הגוף שהוא בעצם לא גוף אבל כל כך כן. ותת מודע כתת מודע - השתמש בהזדמנות הרלבנטית הראשונה לקחת את זה הלאה והקפיץ את הזיכרון אל מול עיני. הוביל אותי אל העגבניות. וכך התחיל הרומן. לכאורה, מתוך עניין חומרי בלבד.
העבודה עם העגבניות היתה מאתגרת במיוחד - חומרית וצילומית. נדרשתי להרבה למידה, עדינות וסבלנות. מלאכת הקילוף היתה סזיפית. כל עגבניה הצריכה קילוף אחר ובכל פעם לא ידעתי מה אמצא - אנמיות או עומק, קמחיות או בשרניות, שקיפות או אטימות. גם הסידור של העגבניות על המשטח היה מורכב והצריך דיוק רב. הן נפלו והחליקו, המבנה התפרק פעמים רבות. ההכנה עצמה של הסט לקחה זמן כה רב. וזה מעבר לאתגרי הצילום עצמו - אור/צל/צבעוניות/רקע ועוד ועוד…
המון שאלות וסוגיות והתנסויות ועבודה קשה מאחורי משהו לכאורה כל כך פשוט (אתם זוכרים - זה לא פשוט להיות פשוט:)) …
אבל, לא משנה מה עשיתי. וכמה השתדלתי. זה לא קרה. בכל פעם מסיבה אחרת. אני זוכרת את עצמי עומדת ומקלפת עגבניות בסטודיו, אי אז בחודש פברואר ופשוט לא רוצה. לא רוצה להמשיך יותר. עד כדי שבכל פעם שחשבתי על צילום העגבניות התעוררה בי התנגדות, פיזית של ממש. כי באותו שלב, מה שמשך אותי לייצר את התצלום הזה, ה״למה״ שעורר את הסקרנות והוביל אותי - הלך לאיבוד. וכל מה שהניע אותי לפעולה שוב ושוב היא מחוייבות עמוקה למימוש, לתוצאה - כדי שאוכל ״לסיים עם זה ולעבור הלאה״. וזה, הבנתי על בשרי, לא מספיק. לא הספיק לי.
אז עזבתי אותן. לא לחלוטין (הן היו איי שם מאחור ומידי פעם קפצו למחשבותיי), אבל תשומת הלב הופנתה לכיוונים אחרים. היום אני יודעת לומר שהרשיתי לעצמי להתרחק, מתוך תקווה/אמון שביום מן הימים אמצא את הדרך להתקרב מחדש
...
לפני שבועיים מצאתי את הדרך. או שאולי יש לומר, היא מצאה אותי.
סידרתי מחדש את תיק העבודות. נקודת עצירה שבה אני מתבוננת על כל העבודות כמכלול - עושה זום אאוט ורואה את החיבור בין המילים, מרכיבה משפטים ומבינה את הסיפור. נפעמתי ממה שהתגבש אל מול עיני. ממה שהידיים שלי הובילו אותי לעשות עוד לפני שהבנתי למה. עוד לפני שיכולתי לנסח לעצמי, את מה שאני יכולה כעת. ואז גם הבנתי את סיפורן של העגבניות. על מה הן מדברות. או במילים אחרות מה העיסוק בהן אפשר לי לבטא. הבנתי את הפתח שהן פתחו לי ואת המשמעות שלהן בפני עצמן וכחלק מהכל יחד. ה״למה״ שלהן התנסח בבהירות רבה. הן קיבלו קונטקסט. הן קיבלו מקום. הן קראו לי חזרה.
אז חזרתי. והפעם תהליך העבודה היה כל כך אחרת. הייתי מדוייקת, בהירה, ברורה. ידעתי מה ואיך. והכי חשוב התרגשתי מהן מחדש. הטענתי את העבודה המחודשת איתן בכל ההבנות הטכניות והרגשיות שהתגבשו לכדי דבר אחד.
והן התגלו בפני.
חשופות, יפייפיות, עוצמתיות.
מדברות.
(ואפילו בצבץ מתוכן כיוון חדש שאולי יקח אותי למקומות חדשים, שיתגבשו בהמשך).
...
כתמיד התמודדות עם תהליך יצירתי מספרת לנו משהו גם על אופני הפעולה והקונפליקטים שלנו בכל במרחבי עשייה אחרים...וכשהתבוננתי על התהליך שעברתי אל מול ועם עבודת העגבניות ראיתי את החיבור הישיר לאופני התמודדות שלי בתהליך מקביל אותו חוויתי סביב שאלות ודילמות הקשורות בשיווק והנכחה כבעלת עסק. ובתוך כך, בהתייחס למהות ואופני הכתיבה שלי, כאן ובכלל.
כשהתחלתי ה״למה״ שעמד מאחורי החלטותיי ובחירותיי היה ברור. בכל פעם שבחרתי לכתוב, חשתי שאני מעניקה ערך מסוים, אמיתי, מתוך עולמי. ואז נכנס ה״צריך״ - צריך להיות עקביים, ולכתוב כל חודש/כל שבוע/כל יום, ובאופן כזה או אחר, צריך צריך צריך. כי ככה זה עסק. כי ככה זה עם קהל. עקביות זה שם המשחק. ויש שיטות כאלה ואחרות. ואם את לא שם באופן הזה אז את פשוט לא…(אמרו לי כל מיני...)
עד שה״למה״ כבר לא היה מספיק ברור, הלך לאיבוד. עד שלא מצאתי את המילים ואת ההשראה. ולא יכולתי בכלל.
אז הרפתי. האמת, כי לא יכולתי אחרת. כי אולי ״צריך״ כל מיני דברים ״לפי הספר״. אבל הכי ״צריך״ לנכוח במה שעושים. להעניק באמת. ולהנות. ולהסתקרן. ולגלות וללמוד. שם טמונה העקביות.
לכן הפעם, ההשראה מגיעה מסיפורי העגבניות, שהזכירו לי ש״למה״ ועקביות הולכים יד ביד:)
החיבור ל״למה״ הוא משמעותי באמת. לעיתים הוא עוד לא מנוסח אבל הוא תמיד מורגש (הסקרנות האמיתית הזו שמרגישים בבטן…) ומשם נובעת התשוקה שעוזרת לנו לצלוח את מה שמביאה איתה הדרך. זה מעניק את המשמעות העמוקה של העשייה, נותן לה קונטקסט ותוקף פנימי, מעניק לה חשיבות שמצדיקה את הפעולה. או במילים אחרות - מטעין את הפעולה במשמעות.
להרפות אין משמעותו לוותר. זה ללכת רגע אחורה כדי להטען, להבשיל, להתנסח, לאפשר למיומנויות להטמע, להבין את התמונה הרחבה ולחזור אחרת (ותאמינו לי אנחנו תמיד חוזרים, גם אם זה נראה אחרת). זה חלק מתהליך הלמידה והיצירה.
ולעקביות אין מופע אחד. היא אינה מתרחשת רק כשיש לה ביטוי חיצוני (שרואים אותה) היא לפני הכל פנימית. בכל התקופה הזו שלכאורה לא עבדתי עם העגבניות, בעצם כן עבדתי - שם מאחורי הקלעים מבלי לשים לב עד שהבשיל הרגע שבו הכל התחבר. וכן כך גם עם הכתיבה שלי כאן אליכם, שתמיד נשארה אי שם מאחור, ונדרשה לזמן הבשלה והתנסחות מחדש. והאמת היא שאם תשימו לב תראו שזה באמת כך בכל דבר שאנו עושים. העקביות טמונה גם באמון ובהבנה אודות קיומה של המשכיות פנימית והמוכנות לתת לעצמנו את המרחב לפעול מתוך זה באופן שנכון עבורנו.
אז כפי שהעגבניות מצאו את מקומן בתיק העבודות כך היום אני כותבת. ומבטיחה לעצמי להמשיך בכך כל עוד ארגיש שיש לי מה להעניק. שהבחירות והפעולות שלי יתחברו לאותו ״למה״. לעיתים זה יהיה יותר ולעיתים פחות. לעיתים כך ולעיתים אחרת. זה חלק מהתהליך. שלי.
מהדרך להתחבר ולחבר.
לתקשר.
ליצור.
כתמיד אשמח לשמוע מכם.ן – מה והאם נגע בכם.ן או השפיע עליכם.ן?
עד הפעם הבאה,
שלכם.ן, עדי
נ.ב. חשוב לי לומר: בכל עשייה יש את הדברים שחייבים לעשות ושאוהבים פחות (הם חלק מהעניין - אתם חושבים שאני אוהבת לקלף עגבניות?!). אך כשהם מחוברים ל״למה״ ומשרתים אותו ואת מימושו אז אז אנו פועלים ממקום אחר... וזו העקביות:)
נ.ב.2: אם בא לכם.ן להחשף עוד לתהליכי היצירה והעבודות שלי מוזמנים ומוזמנות לעקוב גם אחר העמוד הפרטי שלי באינסטגרם: @adi.vanvelsen