"תכתבי על מה שנמצא בכותרות. אנשים מתעניינים במה שקורה כאן ועכשיו. ותמיד רוצים לקרוא על זה משהו – ככה יעקבו אחרייך, ישתפו את הפוסטים ויתייגו אותך יותר״. עם ההמלצה הזו הסתיימה שיחה קצרה ביני לבין מומחה תוכן - כזה שיש לו אלפי עוקבים ברשתות השונות.
המוטיבציה להיראות. עד כמה אני מוזנת מתוכה או שמא שבויה בה? שאלה שמעסיקה אותי בכל פעם שהעשייה שלי, או יש לומר נקודת המבט שלי על העשייה שלי - מופנית החוצה. ואולי שם טמונה התשובה, מאחר ובכל פעם שאני מתמקדת במוטיבציה הזו ובמימושה החיצוני נדמה לי שאין לי בכלל מה לומר. אני כמו מתנתקת ממקורותיי הפנימיים ואז, לא יכולה לכתוב. כך גם הפעם. אחרי השיחה איתו מצאתי את עצמי נמנעת מהמקלדת.עד שעלה אל מול עיני זכרון דמותה של יקירה. את יקירה פגשתי לפני מספר שנים, כחלק מהתנדבות בעמותה שמטרתה הפגת בדידות לבני הגיל השלישי. התבקשתי לפנות למחלקת הרווחה באזור מגוריי ולאתר קשיש או קשישה עמו.ה אפגש אחת לשבוע. וכך, מצאתי את עצמי דופקת על דלת ביתה של יקירה.
את פניי קיבלה מטפלת סיעודית שהובילה אותי אל חדר ובו תריסים מוגפים. יקירה, שמרותקת למיטתה במשך כ- 40 שנה עקב תאונת דרכים, מקיימת את היום יום שלה בחדרה שנמצא בקומה הראשונה בבית פרטי דו קומתי. עמדתי בהיסוס בפתח החדר. מהר מאוד הבנתי שלהיסוס אין מקום בחדר הזה - שהיסוס הוא בזבוז. יקירה, בדיוק התעוררה משנת הצהריים והזמינה אותי להתיישב בכורסא הצמודה למיטתה. ומיד, ללא גינונים מיותרים, ביקשה ממני להקריא עבורה את מכתביה. "את מבינה, קשה לי לראות ולכן קשה לי לקרוא" אמרה לי. ערימת המכתבים שהיתה מונחת על שולחן צד קטן צמוד למיטתה כללה רק חשבונות שונים: טלפון, חשמל, מים וארנונה. עשיתי כמבוקשה וסיימתי להקריא בזריזות. מיד לאחר מכן פצחה יקירה בסדרת שאלות ורצתה לדעת אודותיי. מתוך שאלותיה עלי התגלגלה במהרה השיחה על אודותיה. כך התנהל כל מפגש. שעתיים וחצי בשבוע של דיאלוג בין החיים שמחוץ לחדרה של יקירה לבין הפנים שמתרחש בתוך חדרי ליבה שתחילתו תמיד במכתבי החשבונות.
"לא יכול להיות שבאמת מעניין אותך לשמוע חשבונות." עניתי לה באחד מהמפגשים, כאשר ביקשה ממני להקריא את חשבונותיה. "אולי אקריא לך ספר במקום?!" הצעתי. הפעם היה זה תורה של יקירה להסס ולו לרגע קט. "אז אולי תקריאי לי את ספר זכרונותיי?" שאלה בביישנות (ספר שנכתב והוצא לאור על ידי משפחתה מספר שנים לפני פגישתנו). "כל הזכרונות שלי מטושטשים", אמרה לי. "אני כבר לא זוכרת את חיי. תעזרי לי?" כמובן שנעניתי. צוהר חדש נפתח אל עבר עולמה של יקירה ומקורותיה הפנימיים ובתום אותו המפגש הסכימה יקירה שאסריט את המפגשים הללו במצלמה הקטנה שהייתי מביאה איתי (אך עוד לאותו הרגע נחה בצד חסרת שימוש).
וכך, במשך כמה חודשים – מיד לאחר העמדת המצלמה צללנו יחד לתוך עברה. כמו היתה המצלמה שער שדרכו עזבה יקירה את גבולות חדרה ונפגשה שוב: עם הוריה בהודו ועם הילדה שהיתה אשר עלתה בגפה לישראל; עם משפחתה המאמצת בפנימייה ועם עבודתה כאחות; עם בעלה (שלימים נפטר), עם דירתם הראשונה ועם גן הילדים שהקימה; עם לידת ילדיה, עם הבית שבנתה בהרצליה וכן, גם עם התאונה ששינתה את חייה. היא נפגשה שוב עם תהליך ההחלמה ומורכבות הקבלה של מצבה החדש, עם הציורים שציירה (ואשר ממלאים עד אפס מקום את הקומות העליונות בביתה), עם רגעי השפל והעוצמה שבדרך ועם מכלול הרגשות והתובנות. היא נפגשה שוב עם חלקים של עצמה - כאלה שנשכחו, שחמקו מגבולות הזיכרון של החיים בחדר בקומה הראשונה. כל פרק בספר פתח שיח כנה שדרכו נרקם חיבור מחודש בין אז לעכשיו.
בתום תקופת ההתנדבות, הענקתי ליקירה סרטון שאותו ערכתי משלל חומרי המפגשים בנינו. רציתי להחזיר לה את האפשרות להתחבר למקורותיה במקרה שתרגיש שוב צורך בכך. לראות ולהראות.
עבר זמן. הקשר עם יקירה ניתק. אינני יודעת מדוע דווקא כעת היא הופיעה במחשבותיי. אולי דווקא מתוך השאלות שאני שואלת את עצמי על הדרך שלי להתחבר, להשמיע ולגעת באחרים היא באה להזכיר לי את עוצמת פשטותו של מפגש שמייצר חיבור המתרחש מתוך המוכנות של כל אחד להניח את עצמו. פשוט כפי שהוא. כזה שמאפשר לכל אחד לראות ולהראות את עצמו. כזה שמאפשר יחד ליצור משהו חדש.
סיפורה של יקירה וסיפור המפגש שלי איתה לא מופיע בשום כותרת בעיתון. אף אחד לא מדבר עליו. הוא עוד סיפור מבין המון סיפורים –ואולי בזה טמונה עוצמתו והשראתו. וזה מה שאני מניחה בפניכם הפעם.
כתמיד אשמח לשמוע מכם.ן – מה והאם נגע בכם.ן או השפיע עליכם.ן?
שלכם.ן, עדי